מאת: בן אלכהא, MD, Ph.D
השנה היתה 2012. עייפתי.
חזרתי לארץ אחרי 4 שנים של פרויקט מתיש, מורכב, עם לא מעט סיכונים במדינה טרופית שמזיעים בה הרבה מאוד. נחתתי בארץ בדירה בת חדר וחצי בכרם התימנים, תשוש למדי. כל הטרופיות המשמחת הזו: בננות, שמש, קוקוס, זיעה ולחות לא עשתה לי טוב.
הרי הגנים שלי הגיעו מהכיוון ההפוך לגמרי – פינלנד.
בכל אופן, במשך כמה שבועות ישבתי כל בוקר וחיפשתי ברשת בקדחתנות פתרון כלשהו שיעזור לסדר אותי גופנית ומנטלית – כאבים, חולשה, מיחושים, ערפול מוחי ועוד. השבועות הפכו לחודשים ואז יום אחד, במהלך חיפוש שגרתי ברשת, נתקלתי באדם נורווגי עם שם נורווגי: בנגט (Bengt).
בנגט דאז היה אדם כבר לא מאד צעיר להערכתי, אבל בהחלט נחוש. הוא בעיקר היה מוטרד מהעובדה שכל הידע והמסורת הוויקינגית בת אלפי השנים הקשורה להפקת שמן דג קוד טרי – הולכים ומתפוגגים. כיום מפיקים בנורווגיה רק שמן מתועש החסר את כל המרכיבים התזונתיים הייחודיים שאפשרו לוויקינגים בעבר את הקיום ביבשת עם אקלים כה קשה: עמידה בתנאי קור קיצוניים, מחסור קריטי בקרינת השמש, היכולת לראות ולצוד בחושך כמעט מוחלט בחורף, ובעיקר שמירה על עירנות מנטלית, אנרגטיות, אופטימיות, מוטיבציה גבוהה, וכוח פנימי לבצע יום יום את כל הנדרש, ללא כל היסוס. הרגשתי לפתע שאולי בנגט הוא האיש שלי. בנגט הסביר שהוא מבקש למצוא דרך שתאפשר להפיק שוב ובאותה צורה, את השמן שנתן לוויקינגים את היכולת להביס בקרב כל שבט אחר (וזאת על אף שהם נלחמו בקבוצות קטנות) ולחצות אוקיינוסים בסירות קטנות ולהגיע לצפון אמריקה הלוך ושוב באופן קבוע 500 שנים לפני שקולומבוס נחת בדרום אמריקה.
בנגט ביקש תמיכה במיזם שלו – והאצבע שלי מייד לחצה על העכבר.