סיפורו של דג – פרק 1

שתפו:
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

מאת: בן אלכהא, MD, Ph.D

מאחר ואנו מביאים לכם את שמן דג הקוד האטלנטי הטוב מסוגו בעולם, מצאנו לנכון להרחיב קצת בנוגע להשפעה הפנומנלית של דג הקוד הצפוני על ההיסטוריה האנושית במהלך 1000 השנים האחרונות ויותר.

אולי זה נשמע קצת מופרך, אך לא יהיה מוגזם לומר שהקוד הוא היצור החי שבעצם קיומו, עיצב במידה רבה חלק גדול מהמאורעות המרכזיים ביותר בעולם המערבי במשך אלף השנים האחרונות, ויש כמה וכמה כאלה …

נספר את סיפורם של מגלי ארצות העשויים ללא חת, שסיפורם כרוך כשתי וערב בעצם קיומו של דג הקוד.

מי באמת גילה את אמריקה?
התקופה היא סוף המאה ה-15. החל המירוץ התזזיתי לגילוי יבשות חדשות מעבר לים, להלן: ״העולם החדש״. בשנת 1492, בשלישי באוגוסט, יום לאחר גירוש היהודים מספרד, יצא סוף סוף קולומבוס (ספן איטלקי מג׳נובה) בשם מלך ספרד למסעו הידוע, עם שייטת של שלוש ספינות, מלאות בכל הציוד הדרוש למסע אל הבלתי ידוע.

קולומבוס מעולם לא הגיע לצפון אמריקה, אך תבע את מרבית שטחה של דרום אמריקה כרכוש הכתר הספרדי. מעט אחריו יצא לאמריקה ג׳ון קבוט שהיה אף הוא ספן איטלקי מוכשר מוונציה, בשירות ובשם הכתר האנגלי. שמו היה למעשה ג׳ובאני קבוטו, אך הוא קיבל שם אנגלי כדי לא להביך את הכתר. גם הוא יצא בראש מספר אוניות מצוידות היטב. ג׳ון אכן היה זה שהגיע ראשון לצפון אמריקה ומייד בהגיעו תבע את הטריטוריה החדשה (ארה״ב היום) כרכוש השייך לאנגליה, כמקובל דאז. אגב, כתגמול על כל מסעותיו המפרכים קיבל סך של 2 לירות סטרלינג (!!). ומה עם קנדה של היום? אותה גילה ז׳אק קרטייה(כן, כמו השעון). ספן צרפתי שסייר מטעם מלך צרפת עם אוניותיו בחופי קנדה וכמובן (כמה צפוי..) תבע וקבע שהשטח הוא טריטוריה צרפתית.

כל שלושת מגלי הארצות האלה היו הרפתקנים אמיצים ללא ספק, אך היה דבר אחד שאף אחד מהם לא שיער כלל.
הקדימו אותם.
את כולם.
ולא בשנה או שנתיים, אלא בחמש מאות שנים ויותר! ולא באוניה מצוידת היטב, אלא בסירה קטנה, ללא כל אביזרי ניווט, ללא אספקה, רק עם משוטים ומפרש. זו הייתה קבוצה קטנה של ספנים מוקצים ונועזים שהגורל לא הותיר להם מוצא אחר: אלה היו בני משפחת איריקסון הנורווגים.

את הסיפור שלהם נספר.

הכל מתחיל מאיריק האדום וגרינלנד
השנה היא 985 לספירה, שבטים פזורים של ויקינגים מאכלסים את נורווגיה בסמיכות לים הצפוני הקר מאוד. כידוע, הויקינגים היו ימאים מנוסים למדי ולוחמים ללא חת ביבשה. אחד מהעיסוקים החביבים עליהם היה לתקוף לפרקים יישובי חוף בטריטוריות שכנות כמו אנגליה, אירלנד ועוד. בכל ישוב כזה היתה עמדה מאוישת בכל עת הצופה אל הים, כך שניתן היה להתריע מפני הפולשים הצפוניים האלימים.

הסיפור שלנו מתחיל עם ת׳ורוואלד איריקסון ובנו הסורר והגחמתי איריק. שניהם סולקו כלאחר יד מנורווגיה בגלל מעשה רצח של אחד מבני השבט שלהם שביצע הבן הטיפש. לאחר סילוקם, בסירה קטנה, הם הפליגו מנורווגיה לאיסלנד שהייתה אף היא מאוכלסת בשבטי ויקינגים. באיסלנד שוב הסתבכו השניים בקטטה מיותרת ושוב הרגו מספר תושבים מקומיים ללא סיבה מוצדקת. בשל כך, סולקו שוב הימה והושלכו מחופי איסלנד השחורים מלבה, יחד עם צוות קטן בסירת משוטים קטנה ומפרשים ספורים. למרות תנאי הים הקשים למדי להפלגה, החבורה הקטנה הצליחה להפליג מערבה עד שנתקלה ביבשה. הם התקרבו ליבשה ובדרך נס הצליחו לחמוק מהסלעים הסמוכים לחוף ומהקרחונים הכחלחלים הזוהרים. בעצם, הם הגיעו לחופי גרינלנד, ושם התיישבו. המקום לא היה מסביר פנים בשום אופן. בקיץ למשל, הדהדו קולות רעמים אדירים כאשר קרחונים עצומים התגלגלו לתוך הפיורדים, והרימו גלים אדירים לכוון הים.

איריק האדום, מתוך כוונה לעודד התיישבות במקום, קרא ליבשת בשם המפתה GreenLand. 1000 שנים מאוחר יותר, כאשר עברו במקום אוניות צייד לוויתנים מניו אינגלנד ארה״ב שרו ספני האוניות את הפזמון הבא:

הו גרינלנד מקום שומם,
מקום שאין למצוא בו כלל ירוק,
אך יש בו רק קרח ושלג,
וקולות ליוויתנים נושפים,
ורק לעיתים רחוקות פוגשים בו אור יום.

״כאן לא נתיישב״, אמר לייפור, בנו של איריק, 500 שנה לפני ג׳ון קבוט
בכל אופן, טיפין טיפין התחילו להגיע מתיישבים חדשים ליבשת הקשה, שאינה מסבירה פנים כלל. איריק האדום אף מצא לו אישה ואף נולד לו בן בשם לייפור. הוא החל לתכנן מסע נוסף מערבה, אך פציעה קשה ברגל אילצה אותו להישאר בגרינלנד. במקומו יצא למסע לייפור בנו אשר הפליג מערבה עם קבוצה קטנה. בפעם השלישית מצאו עצמם בני משפחת איריקסון מפליגים מערבה אל הלא נודע, ועברו שבועות עד שנשמעה הקריאה: ״יבשה״!

החוף שפגשו בארץ החדשה היה מכוסה בסלעים ענקיים וכונה “סטונלנד” (כפי הנראה חופי לברדור השוממים – כיום בקוובק קנדה). בחופים אלה לייפור לא מצא לדבריו אפילו ״עגלה אחת של אדמה״, למרות ששוטט ברבים מהם. משם לייפור הפליג דרומה בתקווה לגלות חופים מזמינים יותר וכך הגיע למקום שקרא לו וודלנד״ וכמו כן למקומות נוספים כגון ״ווינלנד״ – ארץ היין, אשר שם לדבריו אף מצא ענבי בר (כפי הנראה תותי יער).

מקומות אלה הם: ניופאונדלנד, נובה סקוטיה ואף מיין אשר נמצאת בצפון ארה״ב. ואכן, ב- ניופאונדלנד נמצאו שרידים של מחנה קבע ויקינגי. לא עבר זמן רב ולאותו מחנה ויקינגי הגיעו לבקר ״אורחים״: אינדיאנים משבט בות׳ק מניופאונדלנד. האורחים התגלו כאלימים ביותר, כך שלייפור וחבורתו הגיעו די מהר למסקנה שלא ניתן בתנאים אלה לקיים בארץ החדשה ישוב קבע. 500 שנים מאוחר יותר, כאשר הגיע ג׳ון קבוט לניופאונדלנד, הוא ספג בדיוק את קבלת הפנים שקיבלו הויקינגים. האינדיאנים מנעו בתוקף ובתוקפנות מצוות האוניה לרדת ליבשה החדשה ולחקור אותה. בראייה היסטורית, מסתבר שהאינדיאנים העריכו נכונה את כוונות המתיישבים האירופאים החדשים והנאורים…

לפרק השני בסיפור על דג הקוד

אחרי הגעת קבוט הגיעו גם הפורטוגזים, וביצעו את מה שידעו היטב: הם שיעבדו את האינדיאנים והפכו אותם לעבדים, העתיקו אותם לתוך היבשה, אחרים ניצודו כחיות בידי האנגלים והצרפתים, ובתוך עשרות שנים מועטות לא נותר מהם דבר.

במשך 26 השנים הבאות, חבורת הויקינגים הפליגה לחופי אמריקה וחזרה – 5 פעמים. לאור כל זה, נשאלת שאלה מתבקשת: איך שרדו הויקינגים בגרינלנד? הרי הם נותרו בחוף ולא התיישבו בפנים הארץ. איך שרדו בהפלגות בתנאים כה קשים וממושכים ללא מקום אחסון לאספקה? כיצד נותר להם מספיק מזון כדי לחזור חזרה לגרינלנד שוב ושוב מאמריקה?

התשובות לכל אלה בפרק הבא.

0